top of page
אודות רות בונדי 2017-1923
רות בונדי נולדה בפראג בשנת 1923, בת בכורה ליוסף בונדי, מורשה חתימה בבנק , ופרנציסקה לבית הרמן, עקרת בית. על אף ששפתן של שתי המשפחות הייתה צ'כית, היא נשלחה לבית ספר גרמני, על מנת שתרכוש גרמנית מושלמת. היא חלמה על לימודים בגימנסיה ועל כתיבה עיתונאית, אולם הוריה שלחו אותה לבית ספר למסחר. "במגירת מזנון חדר המגורים היו מונחים שני פנקסי חסכון, לנדוניה לי ולאחותי הצעירה- דרכי נקבעה מראש, מבלי לשאול לרצוני", כתבה, "רק הכיבוש הגרמני וההליכה להכשרה הצילו אותי מפקידות, מכתיבה תמה ומחישובי ריבית". חיי היהודים ברפובליקה הצ'כוסלובקית, שהעניקה להם את מלוא הזכויות, נעו במסלול שנראה איתן ובטוח.
ב - 15 במרס 1939 כבשו צבאות היטלר את חלקה המערבי של צ'כוסלובקיה, והחיים השתנו בחטף. אביה פוטר מהבנק מיידית, למד סנדלרות ועבד בסלילת כבישים. רות הצטרפה לאל - על, הפלג הצ'כי של תנועת הנוער הציונית תכלת לבן, ובקיץ 1940 עברה הכשרה כפועלת חקלאית, בתקווה לזכות ברישיון עליה לארץ ישראל. אולם רישיון העלייה המקווה לא הגיע, והיא וכל משפחתה נשארו לכודים תחת השלטון הנאצי.
ביולי 1942 נשלחה רות לגטו טרזין (טרזיינשטט בפי הגרמנים), שם עבדה כעוזרת לאחות סוציאלית במעון בנים, בגני הירק של מפקדת האס. אס., וזמן קצר כפועלת במאפיה. " במה שהיה במקורו חדר שינה לשניים, חיינו חמש עשרה בנות, כולן חברות תנועות הנוער הציוניות. לא היתה לנו קומונה, רק עזרה הדדית. הדרגש היה עולמנו הפרטי, על הקיר תלינו תמונות משפחה, על הקרש לראשו שמרנו על כל היקר לנו. לא היו גניבות".
בדצמבר 1943 נשלחה רות לאושוויץ, למחנה B/2/b בבירקנאו- מחנה המשפחות היהודי היחיד בתשלובת המחנות הענקית. במעין ניסיון מוזר של הגרמנים, הוקם מעון שבו שהו ילדי המחנה בשעות היום, ורות בונדי עבדה שם כגננת. על אף שהיה כבר ידוע שכל אסירי המחנה נועדו לחיסול בעוד שישה חודשים, היא ושאר המדריכים במעון העסיקו את הילדים וניסו להכניס מעט שמחה לחייהם בצל המשרפות. היו שטענו לימים שלא היה טעם בחינוך הילדים לערכים וידע בצל המוות המתקרב, "אבל אם הענקנו לילדים שעה אחת של הנאה, של שכחה, של חסד, היה בזה טעם", כתבה.
בראשית יולי 1944 נערכה במחנה המשפחות סלקציה- 3000 צעירים, גברים ונשים, נשלחו לעבודה בגרמניה. כל שאר האסירים, כולל הילדים, הומתו בתאי הגז. " נפרדתי מהילדים ומאימהותיהם בציטשב קשה שנטשתי אותם. אבל יצר החיים היה חזק יותר".
רות בונדי הובלה עם 600 אסירות להמבורג, לפינוי הריסות אחרי הפצצות בנות הברית, שם שוכנו במחנות המסונפים למחנה הריכוז נוינגאמה. באפריל 1945, הובלו האסירות למחנה ברגן - בלזן, שהיה כבר, כהגדרתה, "מצבור של גופות ומתים מהלכים מורעבים". כעבור שבועיים בלי מזון וכמעט בלי מים, שוחרר המחנה על ידי הצבא הבריטי. רות חלתה בטיפוס בהרות, שקלה 35 ק"ג- אך שרדה. מלבד אחותה אדית, נספו הוריה וכל שאר בני משפחתה, 25 במספר. "מבחינה סטטיסטית- משפחה בת מזל", כתבה בזיכרונותיה, "מישהו בכל זאת שרד כדי לספר את סיפורה".
במאי 1945, במסע חזרה הביתה, על גבול גרמניה – צ'כוסלובקיה המשוחררת, הבטיחה לעצמה שלא תמשיך לחיות באירופה אלא תעלה לארץ ישראל. בפראג עבדה רות בונדי באיסוף מסמכים ועדויות על רצח העם ("שאז עוד לא נקרא שואה"), במפעל תיעוד שליד קהילת פראג, נסעה כמדריכה עם ילדים ניצולי שואה לשווייץ להבראה, והחלה לעבוד כמתרגמת מאנגלית לצ'כית, בסוכנות "יונייטד פרס" בפראג.
כיוון שלא הייתה מוכנה להיכנס שוב למעצר בקפריסין, חיכתה להזדמנות לעלות ארצה באופן לגאלי. היא הצטרפה לגיוס חוץ לארץ (גח"ל), עברה אימון צבאי קצר בצ'כיה והגיעה ארצה יחד עם אחותה בסוף דצמבר 1948, במסגרת מה שכונה "הבריגאדה הצ'כית".
אחרי שחרורה מצה"ל עבדה כקופאית בחברת ביטוח בחיפה והחלה ללמוד עברית בשיעורי ערב. "הבטחתי לעצמי להיות עיתונאית בשפה העברית, ולא לעבוד בעיתונים גרמניים או אנגליים, על אף שידעתי את שתי השפות על בוריין", סיפרה. כיוון שלא הייתה בעלת השכלה תיכונית ואקדמית, לא נתקבלה לאולפן כתלמידה מן המניין אלא הורשתה רק ללמוד כשומעת מבחוץ, תמורת תשלום- אולם עם סיום האולפן נשארה בו כמורה למתחילים.
כאשר נודע לה שמחפשים כתב חיפאי לעיתון הערב הדור, פנתה ונתקבלה לניסיון (שלא הוארך כיוון שלא הסכימה להצטרף למפלגה, כנדרש). במקום זאת היא נתקבלה לסניף דבר בחיפה, לשם איסוף ידיעות שנשלחו בשם הכתבים הקבועים למערכת בתל אביב. בשנת 1953 העזה לשלוח את כתבתה הראשונה ל- אמר, העיתון המנוקד לעולים, ונתקבלה ככתבת בדבר השבוע, המוסף השבועי של דבר. בשנת 1954 נישאה לעיתונאי רפאל בשן, מגדולי המראיינים בעיתונות הישראלית, ובשנת 1956 נולדה בתם היחידה, טל.
מאז 1960 כתבה בדבר השבוע טור אישי קבוע בשם יהיה טוב, והשתתפה בתכנית ההומוריסטית הפופולארית שלושה בסירה אחת. במרוצת השנים הפך הטור לכפולת עמודים תחת השם העולם בו אנו חיים, ומאוחר יותר סימני דרך, ובמשך 35 שנות פרסומו ב"דבר השבוע" זכה לאהדה והערכה רבה בקרב הקוראים.
"העברית פרנסה אותי והייתה לי בית ומסד חיי", כתבה מי שלמדה עברית בגיל 22, והצליחה לכבוש אותה ולהפוך לאחת הכותבות האהובות והמוערכות בעיתונות הישראלית. כחניכת מסורת הכתיבה הצ'כית, כתיבתה היא שילוב ייחודי של הומור, אנושיות, אופק כתיבה רחב ועשיר וראיה חדה ומפוכחת של החיים. כתיבתה זיכתה אותה בפרס סוקולוב לכתיבה עיתונאית בשנת 1967- העיתונאית הראשונה שזכתה בפרס זה.
בשנת 1973, אחרי ארבע שנות מחקר וכתיבה, יצא בהוצאת עם עובד השליח- חייו ומותו של אנצו סרני, ביוגרפיה ראשונה מסוגה בארץ, שזיכתה אותה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. במקביל,
לאור יחסו השלילי של הישוב למנהיגות היהודית בעת השואה, הבטיחה לעצמה שכאשר כוחותיה יעמדו לה, תכתוב ספר שיבהיר לישראלים את דרך חשיבתם ומעשיהם של היהודים הלכודים באירופה הכבושה, שלא ידעו שהמתת בני אדם בגז אפשרית בכלל. "מתוך אהבה ליהדות פראג שנמחקה בשואה ומתוך תחושת חוב לאלה שלא זכו לשרוד, בחרתי בדמותו של יעקב אדלשטיין, זקן היהודים הראשון של גטו טרזין", סיפרה.
מחשש שהצלילה למחקר על השואה תחזיר אותה למחוזות קשים, החלה בה בעת גם לתרגם מצ'כית לעברית את כל ארבעת הכרכים של החייל האמיץ שווייק. "רק אז הבנתי שהשניים שלובים זה בזה- המצוקה וההומור, שליוו גם את שווייק, וגם אותנו בשואה".
אדלשטיין נגד הזמן(על כתיבתו זכתה בפרס בוכמן לספרות ומחקר השואה), ו- החייל האמיץ שווייק, שראו אור בשנת 1983, קבעו במידה רבה את המשך דרכה של רות בונדי: לאחר שפרשה לגמלאות מדבר השבוע פרסמה שתי ביוגרפיות נוספות- רופא לכל אדם, על ד"ר חיים שיבא, ו-פליקס, ביוגרפיה של פנחס רוזן, מי שהיה שר המשפטים הראשון במדינת ישראל. "אכן, חוט סמוי מקשר בין ארבעת גיבורי הביוגרפיות שלי", סיכמה, "ארבעתם יהודים, ארבעתם ציונים, וארבעתם היו מועדים להיכשל". ביוגרפיות אלה היוו חידוש חשוב בספרות העיון הישראלית, בשלבן, לראשונה, מחקר מופתי ודיוק עובדתי מצד אחד, וכתיבה מרתקת ומלאת חיים מאידך.
"באירועים הגדולים של חיי הייתי בעצם פעמיים- פעם חווה את המציאות על בשרי, מבלי לדעת דבר על סיבות ומטרות ורקע פוליטי- ופעם שנייה כעבור עשרות שנים, כאשר חקרתי מה בעצם התרחש", סיפרה על כתיבת אדלשטיין נגד הזמן.
מאז, משך שלושים שנה, למרות ההתמודדות האישית המורכבת הכרוכה בכך, המשיכה רות בונדי במחקריה על יהדות אירופה וצ'כיה בתקופת השואה ולפניה. חלקם התפרסמו בספרה "שורשים עקורים" - פרקים בתולדות יהדות צ'כיה" (הוצ' יד ושם),, רבים מהם התפרסמו בחו"ל. במחקריה היא חושפת פרשיות ופרקים בלתי ידועים בתולדות השואה - ממעונות הילדים במחנה ההשמדה בירקנאו, ועד לתפקידו של ההומור בגטו; מתולדות שמות המשפחה של יהודי צ'כיה וגרמניה- ועד להתמודדותן הייחודית של נשים בגטו ובמחנות.
בשנת 1983 החלה רות בונדי במפעל העצום של תרגום מיטב הספרות הצ'כית לעברית- יצירותיהם של טובי הסופרים הצ'כים, שאפשרו לקורא הישראלי להתוודע לראשונה לספרות זו. משך השנים בנתה מפעל יחיד ענק של תרגומים, שאפשרו לקורא הישראלי להתוודע ליצירותיהם של ירוסלאב האשק, קארל צ'אפק, מילן קונדרה, בוהומיל הרבאל, ואצלאב האוול ורבים אחרים. "אני עושה כמיטב יכולתי לספק תוצרת באיכות טובה, ומנסה לגשר בין ספרות של שני עמים קטנים- בין שפת האם ושפת חיי", כתבה. על תרגומיה זכתה רות בונדי בפרס שרת החינוך לתרגום, ובפרס טשרניחובסקי לתרגום.
את כל חכמת החיים, העומק והעושר התרבותי, תחושת השליחות כלפי אלה שלא שרדו ותחושת החיוב כלפי החיים, רקמה רות בונדי במארג ייחודי, בספריה האוטוביוגרפיים "שברים שלמים", שנכלל ברשימה המקוצרת לפרס ספיר לשנת 2000 ו"נחמות קטנות", (שניהם בהוצ' גוונים), המשמשים נחמה ומשענת לרבבות ישראלים עד היום. ספריה תורגמו לאנגלית, גרמנית, איטלקית, רוסית וצ'כית. בצ'כיה זכו ספריה לפופולאריות רבה, ובשנת 2000 זכתה בעיטור כבוד מטעם ממשלת צ'כיה על תרומתה לתרבות הצ'כית.
רות בונדי הייתה חברה במועצה לצרכנות בהנהגת שולמית אלוני, בוועדה למעמד האישה של ממשלת יצחק רבין, ובין מייסדי תנועת סובלנות, להוקעת האלימות בישראל. משך שבע שנים לימדה רות בונדי כתיבה עיתונאית בבית הספר לעיתונאות שליד אוניברסיטת תל אביב , ורבים מתלמידיה הפכו לעיתונאים בכירים. באותה עת כתבה מדריך לכתיבה עיתונאית בשם חתימה טובה.
היא כיהנה כחברת מועצת יד ושם, הרצתה על יהדות צ'כיה בשואה, והמשיכה לתרום לחקר והנחלת זיכרון השואה, הן בספרים ובמחקרים, והן בסיוע למכוני המחקר של יד ושם, ולבית טרזין, מרכז הנצחה ומחקר ליהדות צ'כיה, בקיבוץ גבעת חיים איחוד, שהיתה בין מקימיו לפני ארבעים שנה.
גם בשנות התשעים לחייה המשיכה רות בונדי לעסוק בכתיבה ובתרגום, ולשמש כתובת למבקשי אינפורמציה ממקור ראשון על יהדות צ'כיה, על שואת יהודי צ'כיה ועל גטו טרזין, כמו גם בנושאי כתיבה ביוגרפית והעיתונות העברית. את ספרה האחרון, רצינות ההומור, על מקורות ההומור של הצ'כים, סיימה לכתוב בגיל 92, והוא התפרסם לאחר פטירתה.
רות בונדי הלכה לעולמה ב- 14 בנובמבר, 2017, והיא קבורה בבית הקברות של קיבוץ גבעת חיים איחוד, סמוך ל בית טרזין, שהייתה אחת ממייסדיו. על קברה של רות נחרט המשפט האחרון מתוך קטע בספרה, שברים שלמים:
"ככל שאני מנסה לצלול למעמקי השחור של ניסיון השואה, אינני מוצאת תחושת אשמה על שנשארתי בחיים. יש בי פליאה, שמחה על כל יום נוסף, רצון לא לבזבז את הזמן הנותר. אני חשה את כאב האבדה, את החוב לאלה שלא זכו, ומודעת כל העת לשבריריות הקיום האנושי".
רות בונדי הותירה בת, העיתונאית טל בשן, ושני נכדים- דור נצר, איש היי-טק, וכרמל נצר, שחקנית.
לאחר פטירתה, ב- 2018, הוצגה בבית טרזין ובגלריה לאמנות בקיבוץ גבעת חיים איחוד התערוכה "שברים שלמים 2"- אמנים מתכתבים עם רות בונדי, ובגלריה זוזו בעמק חפר, התערוכה פעם הייתי, המבוססת על יצירתה של בונדי, האני המצומק. באותה שנה יצא גם ספרה האחרון, רצינות ההומור, בעריכת בתה, טל בשן (הוצ' כנרת זמורה). ספרייתה הענפה של רות בונדי בשפה הצ'כית נמצאת כיום בשגרירות צ'כיה בישראל, בספרייה שהוקמה לזכרה.
bottom of page